כשנבחרנו כאחת מ-46  חברות הייעוץ והסטרטאפים המובילים בתחום הניהול בישראל, כמובן, שמחנו בכבוד שנפל בחלקינו. ניסינו להבין מה היו הפרמטרים לבחירה ולהבין מה הלקוחות חושבים – מה בעיניהם היא חברה טובה?

היו 4 פרמטרים:  

    • חדשנות

    • צמיחה

    • ניהול

    • השפעה חברתית

גישת ה-Lean-Agile  והטרנספורמציה מ- doing agile ל-being agile  תומכת בפרמטרים כמו חדשנות (עידוד חשיבה יצירתית, עידוד ניסוי וטעייה, ההבנה שכשלון מייצר הזדמנות ללמוד, העצמת צוותים…), צמיחה (זיהוי הזדמנויות ומתן מענה זריז, גמישות לשינויים…), וניהול – מנהיגות אג’ילית (אבל על זה נדבר בפוסט בנפרד).

אבל כאן נתמקד בפרמטר ‘השפעה חברתית’. ואני חוזר לתחילת הפוסט והדיאלוג בין העובד למנהלת. 

האמנם? האם אין מקום לעבוד בכיף? האם זה לא צריך להיות ערך בכל מקום עבודה?

רבות דובר על ‘כלוב הזהב’ בהייטק ועל שחיקה מוגברת ועייפות. את זה אנחנו באים לשנות באג׳ייל:

    •  את המילה sprint החלפנו ב׳איטרציה׳. למה? כי אנחנו לא רוצים לסיים את השבועיים של האיטרציה עם הלשון בחוץ. אנחנו רוצים לעבוד בקצב שאפשר להתמיד בו. Sustainable Pace.

    • אנחנו שמים במרכז את המחוייבות לצוות או לקבוצה וזאת על-ידי שינוי תפקיד המנהלת: היא לא אחראית יותר לחלוקת העבודה לעובדים. המחוייבות לחברים היא מוטיבציה הרבה יותר בריאה, נשארת לטווח ארוך ומתגמלת – בשמחה.

אבל נקודת המפתח היא פגישת הרטרוספקטיב:

    • כשאני מתאר בסדנה את פגישת הרטרוספקטיב – אני רואה עובדים שנדלקים: איך נעשה שמחר יהיה יותר טוב מהיום? זהו הבסיס לתקווה: התקווה שמקום העבודה יהיה יותר אנושי, התקווה שלא נכיר את תחושת הפחד מהמנהל, התקווה שיהיה כיף. שנבוא לעבודה בשמחה.

וכששואלים אותי למה אני כל כך אוהב להיות agile coach התשובה שלי היא: כי הגישה האג’ילית מביאה עימה תקווה ושותפות בשמחה, שותפות בהצלחות. באופן זה ל-agile coach , מעבר לכל שאר הנושאים בהם הוא עוסק, יש השפעה חברתית. 

לינק למאמר על 46 חברות הייעוץ והסטרטאפים המובילים בתחום הניהול בישראל: https://beststartup.asia/46-top-israeli-management-consulting-companies-and-startups/